אני איתן יעקובוב בן למשפחת אושפיז.
זה הסיפור שלי, והוא מכיל את הזיכרונות שלי, גם מתוך סיפורים של האנשים בחיי
אספר את הסיפור כמו שאני חוויתי אותו, וביחד עם התבהרות הסיפור שלי, יתבהרו גם לכם ההבנות שלי והשיעורים שלמדתי.
אז נתחיל.
נולדתי בעיר באר שבע ב 19.7.1999 למשפחה של עולים חדשים מקווקז, אבא איסק ואמא מרל, לוניה, אחי הגדול, שהיה כמה ימים לפני בר-המצווה שלו, וריבה אחותי, הגדולה ממני ב 12 שנה. זאת המשפחה שלי, שנולדתי אליה, צמחתי ממנה.
עד גיל שלוש גדלתי בבאר שבע בבית הוריי, בית, שכנראה, לא היה ממש "ורוד". אחי ואחותי נשרו מבית ספר בסביבות גיל 13, אח שלי התחיל להסתבך עם החוק, וזה היה מספיק כדי שהוא לא יוכל להתגייס לצה"ל.
אז מה איתי? למה שהדרך שלי תהיה אחרת?
בלשכת הרווחה זיהו את הדפוס הנוצר בבית הוריי והחלו בתהליך להוציא אותי מהבית בהסכמה. אתם הייתם עושים את זה? פשוט נותנים את הילד שלכם? גם ההורים שלי לא בדיוק הסכימו עם הרעיון. אחרי פרק זמן ממושך של בקשות, הוחלט להוציא אותי מהבית תחת צו בית משפט.
הייתי כבן שלוש וחצי, כשהגיעו לגן הילדים שלי אנשים מלשכת הרווחה ולקחו אותי. הבקשות, שלא נענו, הפכו למציאות. מה עושים עכשיו? מה מרל ואיסק עשו? הילד לא בגן, לקחו אותו ממשרד הרווחה. הם הפעילו קשרים של מידע, חיפשו בכל באר שבע. עד שהגיעו לבית המחסה אליו נלקחתי שעות קודם לכן. מקום שאמור להיות מסתור. לא ברור לי לגמרי איך הם מצאו, אבל העובדה שהם מצאו את המקום והתעקשו, התעקשו לראות את הילד שלהם, אותי! יצאה אליהם מנהלת המקום וכשהיא ראתה את ההתעקשות שלהם והדאגה לילד היא הציגה בפניהם שתי אפשרויות:
האחת – שאם הם ימשיכו להתעקש לראות ולקחת הילד חזרה, הם יאלצו לוותר עליו לחלוטין מתוקף צו ולא יוכלו לקחת חלק בחיים שלו .(אימוץ)
השנייה- לשתף פעולה, להשאיר את הילד ולחזור הביתה, לקחת חלק בחיים שלו ולראות אותו גדל. (אומנה.)
ההורים שלי בחרו באפשרות השנייה.
בשבילי זו עדות לכך שהם נלחמו עלי, ובו בזמן היו גם מוכנים להרפות. זאת הייתה הדרך שלהם להראות את הדאגה האמתית והלא אגואיסטית אליי. מה שאני לוקח מזה הוא, שלא פעם, צריך להיות "מחיר" לקבלת "משאלה",
בבית המעבר הייתי כמעט שנה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני זוכר את פינת המשחקים, שמות של חברים שהיו לי ובעיקר את אורן. אורן היה המטפל האישי שלי, המסגרת הראשונה, ההיקשרות הראשונה, אחרי ההתנתקות הראשונה... אני זוכר המון טיולים, במיוחד טיול לחוות אלפקות. הוא החזיק את האלפקה וליווה אותי שלא אפול ושמר עליי. כשנפלתי לימד אותי לקום וכשעברתי את הגבול החזיר אותי למקום, לא משנה כמה עצבים ודמעות היו בדרך. ממש כמו אבא, לא? כנראה שלא.
בתקופה שהייתי בבית הילדים נפגשתי עם אבא ואמא, יכול להיות שעל בסיס שבועי לכמה שעות, אבל ראיתי אותם, וזה הספיק לי לחוות את הפרידה מההורים שלי פעם אחרי בפעם בדמעות שלי ושל אמא שלי.
לאורך השנה הזאת חיפשו לי משפחה אומנת, משפחה שתוכל להכיל אותי ואת הסיפור שלי. לא כל משפחה יכולה, לא כל צמד הורים יכול לעמוד במשימה בהצלחה, ולמרות שיש מיונים, יש גם ביקוש גדול לאנשים כאלו.
איילה וצפריר היו האנשים הנכונים בזמן הנכון ובמקום הנכון. תוך זמן קצר הם עברו את המיונים עם התאמה אליי. "אין צורך במיונים בשבילכם, יש ילד שמחכה לכם בבאר שבע."
אני זוכר את ההתחלה, אני זוכר המון מתנות שקיבלתי מחברות של איילה, אני זוכר את החדר החדש שלי מלא בעטיפות של מתנות חדשות. בית גדול, חצר וכלבות! ממש חלום שהתגשם. הייתי ילד שובב, ולעשות כיף ושטויות אף פעם לא הייתה הבעיה שלי. אבל בבית החדש והגדול הייתה גם מסגרת חדשה, לא אורן, לא אבא ולא אמא, אלא איילה וצפריר.
בחודשים הראשונים השתדלתי להיות "ילד טוב", לפעמים טוב מידי, לא התווכחתי, סידרתי אחרי, גם לא דיברתי בארוחות. במשך די הרבה זמן גם לא בכיתי ולא דמעתי. גם כאשר התסכול גדול וגם כאשר הפצע גדול. את איילה וצפריר זה קצת הדאיג בהתחלה.
לי בתור ילד תמיד היה הרצון לא להכביד, להיות חזק, להיות הילד שאני חושב שאיילה וצפריר רוצים. ולפעמים זה הגיע גם עם שקרים כמו: אין לי שיעורי בית, סידרתי את החדר, נכנסתי לכל השיעורים היום, החתול נכנס מהחלון וגזר עם המספריים את החוט של הסימולטור ועוד ועוד... (בדיקת גבולות, חוסר התמודדות עם המצב מול איילה וצפריר) "לשקר אין רגליים" משפט ששמעתי המון, לא משנה כמה תכחיש ותנסה, שיעורי הבית האלו עדיין שם, ואם איילה וצפריר לא ידעו, אז המורה תגלה בשיעור והמציאות תכה במוקדם ובמאוחר ולרוב גם תכאב יותר.
יצאנו להמון טיולים עם חברים של המשפחה החדשה, שם גיליתי את האהבה שלי לטבע והיא תלווה אותי בהמשך הדרך. באחד מהטיולים נדקרתי משיח פטל והתחלתי לבכות, אחד החברים של המשפחה אמר: "אז הילד כן יודע לבכות!" בסך הכל נדקרתי מצמח פטל, אבל הפעם הרשיתי לעצמי, להרגיש כאב ולהראות אותו, להראות לאיילה וצפריר שהם אלה שאני רוצה שידאגו לי.
הקושי העיקרי שלי היה בדיבור, הייתה לי שפה דלה, דבר שהקשה עליי ביצירת קשרים, בגן לא הצלחתי למצוא את עצמי, היו גם פעמים שמאוד לא רציתי ללכת לגן והייתי בוכה.
החוויות שכנראה קירבו הכי הרבה ביני לאיילה היו לילות הסטרידו שלי. מצרף שיר שצליל, אחותי, שלחה לאיילה, כי גם לה היו התקפים כאלו בילדותה. איילה טיפלה בי כמו שטיפלה בה ואני הרגשתי את זה, ברגעים של חוסר נשימה ופחד מוות, אמא שלך מחבקת אותך, מדברת אלייך ודואגת שתצליח לנשום, דאגה של אמא.
ביום הולדת שש נסענו לחגוג בחוף הים ולישון שם עם חברים של המשפחה. אהבתי מאד להכנס למים, מן הסם הייתי גם פרא אדם קטן, ולהכנס בגלים, לצלול ולשחות. אחרי כמה זמן במים, אני זוכר את עצמי מנסה לשחות לכיוון החוף ואני מרגיש שאני לא מתקדם. אני מתאמץ עוד, אבל קולט שאני לא מצליח. בשלב הזה יצאה לי צעקה לצפריר, אני זוכר שקראתי לו בכל הכוח, וראיתי אותו במרחק, מסתובב לכיווני, פותח בריצה אלי, קופץ למים ומוציא אותי. כנראה נקלעתי למערבולת, אף שלא הייתי באמת במים עמוקים. כל מה שחשבתי עליו הוא זה לשחות הכי חזק שאני יכול לכיוון צפריר, כי הוא היחיד שיכול להציל אותי. ככה הרגשתי. לא סתם נפלטה לי הצעקה "צפריר" הכי בטבעי, בדיוק כמו שילד צועק "אבא". שלא כמו הרבה ילדי אומנה, אני לא קראתי לאיילה וצפריר אמא ואבא, אבל הם בשבילי היו ועדיין אבא ואמא שלי.
בגיל 16 נסעתי עם המשפחה האומנת ליוון, לפני הטיסה דיברתי עם אמא לשאול לשלומה ולקבל אישור ממנה לטיסה. היא נשמעה חולה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב, היא כמובן שמחה לשמוע על הטיסה ושאלה איך אני מרגיש, אמרה שהיא אוהבת אותי. וכמו בכל שיחה בינינו סיימה באני אוהבת אותך הכי הכי בעולם, אתה יודע? עניתי שכן, כמו תמיד.
זה היה אחד השבועות הכי כיפים בחיים שלי בתקופה מאוד טובה ויציבה בחיים שלי, היו לי חברים, יחסים טובים עם שתי המשפחות והיה לי תחביב חדש בMMA. בזמן שבילינו ביוון ונהניתי עם המשפחה, עד כדי כך ששכחתי לקחת איתי את האוזניות, שהיו חלק בלתי נפרד ממני. היינו בערב במסעדה על המזח, אחותי ניסתה להתקשר אלי ואז לאיילה וצפריר. צפריר ענה לאחד מהטלפונים והלך הצידה, חזר אל השולחן הסתכל אליי ואמר לי שאמא שלי נפטרה.
באותו הרגע הכל קפא בשבילי, רק מחשבה אחת עברה לי בראש, בשנייה הקצרה שאני קם מהכיסא עד שהיד שלי מגיעה לטלפון שביד של צפריר, עם אחותי הבוכה בצד השני. באותה שנייה קול קטן בראש אמר "פשוט תקבל את זה", קבלת המציאות והתמודדות איתה. זה מה שלמדתי בילדות וזה מה שאיפשר לי להתמודד ולרוץ קדימה גם, אל ודרך הקושי, בידיעה שיש מציאות ואני צריך ללמוד להתמודד איתה כמה שיותר מהר.
רצתי על המזח ביוון והתיישבתי, הסתכלתי על המים ואחותי איתי בצד השני של הטלפון, שתי האחיות האומנות שלי מחבקות אותי ובוכות איתי, איילה בוכה איתי, גם הן איבדו אישה שחשובה להן.
בראשי רצה המחשבה, שאמא לא תזכה לראות אותי על מדים כמו שהיא חלמה, כמו שהיא כל הזמן אמרה שהיא מחכה לראות: אתה תהיה ילד טוב וחזק, אתה תהיה בצבא חייל ותגדל, תהיה לך אישה טובה, כפרה עלייך, ותקים משפחה.
את כל זה אמא שלי לא תראה, הבנתי את זה טוב מאוד, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי מלהמשיך ולשאוף לממש גם בשבילי, אבל גם בשבילה, לשם המאמץ וההקרבה שהיא עשתה למעני ולמען ההתפתחות שלי. היא נתנה הכל ודאגה שאדע שהיא "אוהבת אותי הכי הכי בעולם". למרות המרחק ולמרות הקשיים בתקשורת, היא דאגה שאני תמיד אדע את זה . וזה מה שלקחתי ממנה לעצמי. האנשים בחיי הם בחירה שלי ואני הוא זה שמרכיב את המשפחה שלי. אנשים נכנסים ויוצאים מחיי, בין אם ארצה ובין אם לא, בין אם אהיה מוכן ובין אם לא, לטוב ולרע. עליי לוודא שאלו שבחיי רוצים את הטוב ביותר בשבילי, והטוב ביותר הוא לא בהכרח הנוח ביותר, יש מציאות ויש בחירות ויש תמיד אנשים שילמדו אותי שיעורים כואבים יותר וכואבים פחות, אבל חשוב שהאנשים שבחיי יודעים שהם שם מסיבה מסויימת ושקשר דם לאו דווקא הוא שמגדיר בשבילי משפחה. איילה בכתה על אמא שלי כמוני, היא איבדה חברה ושותפה לדרך. אני מקבל את הכוח והמוטיבציה להמשיך קדימה, להיות טוב יותר ולהצליח, הרבה מתוך האמונה שאמא שלי ז"ל רצתה שאממש את הפוטנציאל שהיא האמינה שיש בי.
התגייסתי ב1 באפריל 2019 (לא זאת לא הייתה בדיחה, מסתבר). עשיתי את המסלול הצבאי שלי ביחידת רוכב שמיים בחייל התותחנים, יחידה מיוחדת המתמחה בהפעלת מזל"טים קרביים. במהלך המסלול חליתי והוחלט לצרף אותי למחזור טירונות יחידה הבא, שאותו לאחר תקופת ההחלמה הארוכה סיימתי בהצלחה.
המסלול הצבאי היה עמוס באתגרים, חוסר וודאות ומרחק מהבית. שם גם חוויתי אתגרים פיזיים יוצאי דופן כולל מסעות עם סחיבת משקלים גדולים, לילות של משימות חסרות שינה ושבועות בשטח. המסלול חישל אותי ואפשר לי להתמודד עם קשיים תחת לחץ. למדתי להתחבר לאנשים וליזום אינטראקציות, למדתי להוביל ולקחת אחריות והתאהבתי בתפקיד הלוחם בשטח.
סיימתי את המסלול אחרי שנה וארבעה חודשים, הייתי לוחם ולקחתי חלק במבצעים בכל הארץ עם המון יחידות בצבא. התפקיד שלי עניין אותי מאוד וידעתי שאני רוצה להיות מפקד, לקחת אחריות על חיילים, נערים שרק מגיעים לצבא, ללוות ולדאוג להם ולוודא שלא יחסר להם כלום במסע הזה, שנקרא צבא. כמו אבא ואמא כמעט מכל בחינה.
סיימתי את קורס הקצינים בהצלחה. במהלכו גם קיבלתי את אות מצטיין הנשיא לשנת 2021 .
אחרי תקופה משמעותית כלוחם ביחידת רוכב שמיים. זכיתי להיות מפקד צוות ביחידה במשך שמונה חודשים ומשם עברתי ליחידת דובדבן בתפקיד קש"א (קצין שיתוף אש).
ב1.11.2023 השתחררתי מצה"ל והפכתי לאזרח.
לסיום, כמה משפטים על סאמיט. אלה שמבחינתי היו מאחורי הקלעים, אבל בזכותם קרה הקסם האמיתי. סאמיט ליוו אותי ואת איילה וצפריר. בזכותם ובזכות איילה וצפריר חונכתי בחינוך פרטי בבית הספר האנתרופוסופי, חוויתי רכיבה על סוסים ותחרויות ארציות, חוג סיירות שלימד אותי להתאהב בטבע, וMMA שלימד אותי ליהנות מאתגר אמנויות הלחימה ומהדרכת ילדים, נגינה בחצוצרה ובגיטרה ועוד דברים, שמן הסתם, הספקתי קצת לשכוח.
דרך כל אותן הזדמנויות שסאמיט אפשרו לי, וכן שמירה ובניית קשר בריא עם המשפחה הביולוגית, שאיילה וצפריר טפחו בליווי סאמיט, זכיתי במשפחה גדולה וחזקה עם שתי אמהות ושני אבות. הייתי פעוט רק בן שלוש כשהוצאתי מהבית. סאמיט ליוו את המשפחה ואותי ודאגו לתת לי את הסביבה הטובה והמוגנת ביותר. בכך העבירו פעוט ממצב של חוסר יציבות ליציבות ובטחון מוחלטים.